כשאני שומעת את המילה, אני חושבת על סרט שמוקרן במהירות כפולה מהרגיל, כך שאנחנו רואים מולינו תזוזה בלתי פוסקת. לפני מספר חודשים הכרתי ילד חמוד ביותר, שהתעייפתי רק מלהביט בו... במשך 10 שניות הוא היה ב-3 מקומות שונים, נגע בעשרים חפצים, הפיל חלק מהם ובמהלך אותו הזמן דיבר ללא הפסקה. אותי זה התיש...
היפראקטיביות מאופיינת לפעמים בצורך פיזי לזוז ולהזיז, לפעול ולהפעיל, לגעת בחפצים... בקיצור, הניגוד הגמור של "לשבת בשקט" שכה חביב על מערכת החינוך הקונבנציונאלית.
תארו לכם ילד היפראקטיבי, שנחבל קשה וצריך להמתין ללא תזוזה לצילום רנטגן. נראה לכם שזה אפשרי? יתכן שהאורטופדים מחליטים לשים גבס רק כדי למנוע תזוזות בלתי פוסקות של אותו הילד, גם אם הצילום היה מטושטש ולא ניתן להבחין בשבר המצריך טיפול.
ואם בפציעות אנו עוסקים, נשאלת השאלה מה יעשה בחור היפראקטיבי שעבר ניתוח שמגביל את יכולת התנועה שלו? במקרה כזה אני מציעה לתכנן מראש פעילויות אפשריות (משחקי מחשב למיניהם, כדורים גמישים שניתן למעוך, ואפילו פעילויות עם בצק שניתן ללוש או לפסל בעזרתו. פעילויות אלה יקלו על הסבל הכרוך בהגבלת יכולת התנועה ועשויות לשפר את מצב הרוח ואפילו לזרז את תהליך ההחלמה.
מאחלת לך החלמה מהירה...ותודה על ההשראה...
גנית
הכותבת הינה מאמנת אישית, בעלת התמחות באימון בעלי הפרעות קשב וריכוז (ADHD) ולקויות למידה. בעלת קליניקה לאימון אישי בשכונת בית הכרם בירושלים.

